<h1>המנהיג הלכ' אירוסין ונישואין</h1>
<h2>דף ד.</h2>
ומי שמת אביו או אמו בתוך חופתו ישלים את שבעת ימי המשתה שהיא ימי חופתו דכיון דכתי' ביה שמחה הוי כמועד ואין אבל במועד, ואחר שישלים את חופתו ינהג אבילות שבעה, ואע"פ שאין נוהג אבילות בז' ימי חופתו אסור בתשמיש המטה כדלגבי מועד, ואע"פ שאמרו אין אבילות במועד, אבל דברי' שבצינעה נוהג דהיינו תשמיש המטה וכ"ש בז' ימי אבלו דאחר המועד. וכת' רבי' יעקב, דאין מנהג לחשב מקצת היום ככולו אלא ביום שנ' ויעש לאביו אבל שבעת ימים, וכיון שכן גם בשבת לעניין דברי' שבצנעה נוהג, וכדאמרי' בריש כתובו' לעניין מועד אע"פ שאמרו אין אבילות נוהג אלא בלילה דאין מקצת אבילות נוהגת בלילה וחייב לנהוג אבילות לר' יוחנן כדמשמ' בראש פרק כתובות כך מצאתי. אב"ן.
<h2>דף ז:</h2>
המארס בלא ברכה חסר את אירוסיו ברכה שהיא מצוה והמברך ברכת אירוסין בבית חתנים בירך ברכה שאינה צריכה אחרי שבירך בשעת האירוסין. ועוד ראיתי שבשעת הנישואין מקדש אותה והיא היתה מקודשת לו מכמה שנים ולברך ברכת אירוסין הן עושין כי לא בירכו בשעת האירוסין ומה יועיל אחרי שלא עשו מיד עובר לעשייתן היה בדין לברך לולי דאיכא למיחש דלמא הדרא בהו, מ"מ סמוך לאירוסי' יש לו לברך, ואם נאמ' שלעולם יוכל לברך מידי דהוה אכיסוי הדם שאם לא כיסה בשעת שחיטה ורישומו ניכר לעולם חייב לכסות וראוי לברך על כיסוי הדם בלא קדושי' שניים נמי יוכל לברך אין ולא רפייא בידי. אב"ן.
ואע"ג דקיימ' לן כל המצוות מברכי' עליהן עובר לעשייתן חוץ מהטבילה שלגר לא נהגו לברך ברכת אירוסי' לפני האירוסין דילמא הדרי בהו כדאמ' לעיל, ואע"פ שבכל המצוות העושה המצוה הוא המברך עליה מתוך שהוא טרוד החתן ובהול לא יוכל לכוין על הברכה. אב"ן. שלשה זמנים הם לברכת החתנים שהן שבעה עם ברכת הניהנין בפ"ה שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם, אשר יצר את האדם שוש תשיש, שמח תשמח וכו' משמח חתן וכלה, אשר ברא משמח חתן עם הכלה, יום ראשון שלשבעת ימי החופה אומ' כמו כן שהשמחה במעונו, ואם יש עשרה אומ' ז' ברכות על כוס אחר ולא על כוס שלברכת המזון, לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות וכן מנהג צרפת, אבל בפרובינצ' אומר' הכל על כוס שלברכת המזון שכבר התחלנו לומ' בו שהשמחה במעונו, וכולן ברכות שלשמחה וקדושה אחת הן. אבל ברכת אירוסי' ונישואי' בודאי אין לאומרן על כוס אחד שהרי בשתי מקומות נתקנו, דתנייא מברכי' ברכת האירוסי' בבית הארוסין, וברכת חתנים בבית חתנים, ר' יהודה אומ' אף בבית האירוסין מברכי' ברכת חתני' וביהודה שנו, כדי שיהא ליבו גס בה, אבל בשאר מקומות בבית חתנים מברכין אותן, וכיון שניתקנו בשני מקומות אי אפשר להיותן בכוס אחד, ועוד דזה מותר במועד וזה אסור במועד, דתנן [מו"ק י"ח ע"ב] מארסין אבל לא כונסין בזו היא ארוסה ובסקילה הבא עליה, ובברכת חתנים היא נשואה והבא עליה בחנק, ועוד דאמרי' במסכ' סופרי' [פי"ט] ובירושלמי, אין עושין ברכת אירוסי' ונישואין על כוס אחד לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות, ואין לדמותן ליקנה"ז, דהתם מעלות י"ט ושבת קא חשיב, וקדושה ואבדלתא חדא מילתא היא שהרי בהבדלה עצמה מזכיר קדושת שבת וקדושת י"ט בין קודש לחול, בין קודש חמור לקודש הקל והבדלה היא צרך הקידוש, כך קיבלתי בצרפת בשם רבי' יעקב מ"כ. אב"ן.
המקדש את האשה יקדשנה או בכסף או בטבעת שאין עליה אבן דלא סמכא אדעתא בקידושיה דסברא שהאבן שוה יותר ויותר מכדי דמיה ולא גמרא ומקנייא נפשה, ויאמ' לה הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל בטבעת זו ובפני עדים כשירים, אבל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו אפי' שניהם מודין, ומברך על הכוס בפ"ה, ואחר כן בא"י אמ"ה אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, משום דסליק מנשואות אמ' חופה ברישא והדר קידושין, [ורבנו משה ז"ל הוסיף והבדילנו מן העריות וכו' שלא יראה וקדשנו במצותיו וצונו להדבק בהן חס ושלום, וחותם בא"י מקדש עמו ישראל וכו' וכן היא בתלמו' בכתובות פ"א, ובמסכת כלה]. ואסר לנו כו', כמו ששנינו, כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה שלא טבלה. ואע"פ שאין מברכי' באיסור אינו מזכירו כאן אלא כדי לחבב את ההתר שאע"פ שהתחיל בה מעשה אסורה לו עד שתינשא ועד שיברך ברכת נישואין כדתנן במס' כלה, אינמי מפני שאיסור עריות איסור קדושה מזכירו בברכה ומפני שפותח וחותם כקידוש והבדלה, כדאמרי' בכתובו' פ"ק, תקינו ביה ברכה על הכוס כקידוש והבדלה ומפני שהיא מצווה גדולה וכן במילה.
וזה שנהגו בצרפת ובפרובינצ' שכל החתנים מתעטפי' בציצית בהכנסת החופה יש לי סמך במדרש למה נסמכה פרשת ציצית לנשואי אשה דכתי' גדילים תעשה לך וסמיך ליה כי יקח איש אשה וגו', לומ' לך חתן חייב בציצית. אב"ן. [וקצת יש לי ראיה לדבר דאמרי' פ' האשה נקנית [קדושין כ"ט ע"ב] א"ל מאי טעמא לא רמית חוטי, א"ל משום דלא נסיבנא, למדנו כי מלפני הנשואין לא היה דרכן להתעטף בציצית ואע"פ שאמ' קטן היודע להתעטף אביו לוקח לו ציצית כדי לחנכו קאמ'].
וחופה נקר' על שם שחופה אותה בטליתו, כדאמ' בהאשה נקנית [קדושין י"ח ע"ב], לא יוכל למכרה בבגדו בה, כיון שפירש טליתו עליה לשם נישואין שוב אינו רשאי למוכרה, וכן ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה, זו פריסת טלית, וכן מעיד הנביא ואפרוש כנפי עליך וגו' וארשתיך לי וגו', וזהו שכתו' את בתי נתתי לאיש הזה שהכנסתיה לחופה, על כן מנהג צרפת ופרובינצ' לתת מפה צבועה בראש שניהם זכר לפריסת הכנף שפורס כנף בגדו עליה. אב"ן. ראיתי בצרפת בשעה שמקדשי' פורסין טלית אחד על החתן והכלה וסביבותם, ויש טעם לדבר לפי שברוב אסיפת העם אשר שם יראה כמקדש אשה בשוק, ורב מנגד אדמקדש בשוקא משום פריצותא, לכך מכסין אותן לקדש בצניעות. אב"ן.
<h2>דף ח.</h2>
וטעם לששה ברכו'. (הראשונות) [הראשונה] מפני כבוד העם המתאספי' שם והיא מטבע קצר ואינו חותם בה בברוך כברכת הפירות והמצות. שנייה שאינה סמוכה שמדברת מעניין יצירת האדם לכך פותח בה בברוך שאינה מעניין הראשונה. שלישית מעניין אחר שמתחיל לדבר מעניין הזיווג לכך פותח בה בברוך. שתים האחרונות הן ברכות הסמוכות ואין פותח בה בברוך. הששית אשר ברא אע"פ שהיא סמוכה לחבירתה פותח בה בברוך משום דאמרי' [לה] כשאין שם פנים חדשות ואין לה דין סמוכה לחבירתה, וכל שבעה אם יש שם פנים חדשו' שאוכל שם אדם שלא אכל אתמול מברך [כל הז' ברכות ואם אין שם פנים חדשות מברך] שהשמחה במעונו ואשר ברא, אבל בשבת בכל סעודה וסעודה מסעודת ע"ש ואילך אפי' אם אין שם פנים חדשות מברך על כל פעם ופעם ז' ברכות דשבת כפנים חדשות היא דאמרי' בירושלמי ובבראשית רבה, ויכל אלהים ביום השביעי מה היה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה, אמ' הקב"ה בואו ואמרו שירה פנים חדשות באו לכאן וזהו מזמור שיר ליום השבת. אב"ן.
משבעה ועד שלשים אף יעשו בו סעודה אין לברך ז' ברכו' שהרי עברו שבעת ימי המשתה ולא אשר ברא שהיא מכלל ברכת חתנים דקאמרי' התם מאי מברך והשיב אשר ברא, ואמרי' מברכי' ברכת חתנים כל שבעה ולא יותר דשוב אינו חתן וכלה, ומז' ועד ל' אף לא יאמר מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו [מכאן ואילך אי אמ' ליה מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו] ואי לא לא, ודקאמ' מעיקרא מכי שרו שערי באסינתא מברך שהשמחה במעונו, וכן מז' ועד תלתין היינו בבית החופה וכשהחתן מיסב עמהן ואע"פ שאינו אוכל דקיימא לן אין שמחה בלא חופה כדאמרי' במס' סוכה [כ"ה ע"ב]. וכת' רב שר שלום גאון, ברכת חתנים כל ז' כיצד יום ראשון בשעת כניסתן לחופה מברך להו, מיכאן ואילך בשעת הסעודה על כוס [של] ברכה בכל סעודה וסעודה אם יש שם עשרה וחתנים מן המניין ויש שם פנים חדשות בכל אחד מברך להו וכן מנהג בשתי ישיבות אבל שבת כפנים חדשות דמי.
ובמקום שמקדשי' בשעת האירוסין מעת שמשליכין שעורים במכתשת לעשות השכר או שיהו פרין ורבין כשעורי' אף אין שם עשרה עם החתן אומ' נברך שהשמחה במעונו על המזון שאכלנו משלו מפני שהשמחה במעו' אינה ברכת חתנים ולא נימנית עמהם ואינה כי אם תוספת ברכה לעניין השמחה, ולכך אין צריך עשרה, אבל במקום שאין מקדשי' בשעת אירוסי' אין מברכי' שהשמחה במעונו כלל עד שעת נישואין, שהרי עדיין לא נעשה בעניין כלום עד שיקדש לכך אין מנהג בארץ מולדתי בפרובינצ' במקומות שאין מקדשי' אלא ביום החופה לומ' שהשמחה במעו' בסעודת הלילה שהרי לא קידש עדיין עד יום המחרת, אך ראיתי בצרפת גם בפרובינצ' גם במקומו' שמקדשי' בעת האירוסי' ואוכלין שם ואין מברכי' שהשמחה במעונו ומעולם לא ראיתי מנהג שמברכי' אותו, ויראה לי מדאמרי' בפ"ק דכתובו', רבינא אעסק ליה לבריה בי רב חביבא ובריך משעת אירוסי', ולא אסתייעא מילתא, והדרי בהו על כן טוב שלא לברך עד שעת החופה. אב"ן. [ומכאן יש לי תשובה למנהג ראיתי בכמה מקומות בספרד שמברכין ברכת אירוסין ואחר כך מארסין, ומטעם דעובר לעשייתן]. קיבלתי מרבותיי בצרפת, שלכך נהגו לומ' שהשמחה במעונו ולא בזבולו או במכונו או בלשון אחר לפי מה ששנינו בחגיגה פ' אין דורשין [י"ב ע"ב], ז' רקיעים הם וילון, רקיע, שמים, מעו', מכון, זבול, ערבות, מעון שבו מלאכי השרת שאומרי' שירה הוי אומ' שהשמחה במעונו. אב"ן.
<h2>דף נו.</h2>
ולא מברכינן ברכת חתני' עד שיכתו' לה כתובה דלא מיקרי יחוד וחופה בלא כתובה כדאמרי' בכתובו' פרק אע"פ דסתם חופה לביאה קיימא, ואסור לבעול בלא כתובה, כדאמ' רבא שרא למבעל בשבתא אמרי ליה והא לא כתיבא [כתובה], אמ' להו אתפשוה מטלטלי, ודאמ' ר' יהודה אף בבית האירוסי' מברכי' אותה וביהודה שנו שמייחד עמה מוקמינן לה בדכתב לה כתובה. תם.
